בואו נדבר גלויות

נתחיל מזה שאני מאד אוהבת את העבודה שלי כמנהלת מוסדות האמנות באשדוד. מבחינתי, היא לא פחות משליחות. במסגרת העבודה, יש לי הזכות לקחת חלק בתהליכים משמעותיים, ולקדם נושאים הקרובים ללבי ולערכים בהם אני מאמינה. יחד עם זה, לצד העבודה, יש בי קולות, כישורים, צרכים וחלומות נוספים, שרוצים גם הם לבוא לידי ביטוי ומימוש. שנים דחיתי את הקולות הללו בכל מיני תירוצים בסגנון "זה לא הזמן", אבל היום אני מבינה שאם הקולות שבים ועולים, זה בדיוק הזמן. אין זמן אחר, וכל ניסיון להדוף, להתחמק ולדחות אותם אינו הדבר הנכון. אני מאמינה, שכל אחד מאיתנו מגיע עם מתנה לעולם, עם ערוץ מדויק,…

חצי שנה ל#תמונהביום2020

לומר שאני מתרגשת זה לחטוא לאמת, לומר שאין לי אוויר ובה בעת מתחוללת בתוכי צנטריפוגה שגורמת לחלקים בי לרחף, זה יותר מדויק. והנה הסיפור שלי – אני מסכמת היום חצי שנה ל#תמונהביום2020 ובלשון בני גילי, 'הופכת תקליט' ומתחילה מחר את מחצית השנה השנייה. כשאני מסתכלת על החודשים האחרונים, ולמרות שאני לא בן אדם שעף על עצמו, נרשמת לה שביעות רצון: אני מרוצה על שחזרתי לצלם לאחר תקופת התנזרות מוחלטת, מרוצה שהצלחתי להביא את עצמי ליצור לאחר תקופה ארוכה. מרוצה שהצלחתי להשתיק קולות בתוכי שאמרו "את מי יעניינו צילומים של פרחים וציפורים?" או "מה כבר יהיה לך לצלם בגינה  במשך שנה?" ויותר…

עוֹצְמַת הַגַּם וְגַם – איילה גיני

ראש השנה תש"פ, היום הראשון של אוקטובר 2019, הוא גם היום בו מגיח (מחדש) לאוויר העולם פרויקט הצילום שלי העונה לשם 'עוֹצְמַת הַגַּם וְגַם', פרויקט תיעודי המיועד לאנשים שיש להם Day Job  ולקרייריסטים  שיש להם בנוסף לעבודתם, עוד עיסוק, עוד "משהו" משמעותי שממלא להם את הלב והנשמה. אני קוראת להם 'אנשי הגם וגם'. לפני קרוב לשנה החלטתי לחקור את הנושא ולבדוק את מידת ההשפעה והתרומה שלו לחיים, בהיבטים שונים. התחלתי בלהט ובשל תקופה מורכבת וטעונה רגשית עזבתי בבת אחת. הרגשתי שאני לא יכולה לכתוב ולצלם במשך תקופה ארוכה מאד. מי שהחזירה אותי לבלוג ולצילום היא מי שאני מקדישה לה את פוסט…

עוֹצְמַת הַגַּם וְגַם – רחלי אל-חי

היום הראשון של 2019 הוא גם היום בו מגיח לאוויר העולם פרויקט הצילום השני שלי העונה לשם 'עוֹצְמַת הַגַּם וְגַם', פרויקט המיועד לאנשים שיש להם Day Job  ובנוסף, עוד "משהו" שממלא להם את הלב והנשמה. אני קוראת להם 'אנשי הגם וגם'. החלטתי לחקור את זה ולאחרונה, הדרך שלי לחקור דברים היא באמצעות המצלמה. לכבוד השנה החדשה, גם אם היא 'רק' אזרחית 😊, סידרתי לכם פוסט מתוק במיוחד. אני שמחה להפגיש אתכם עם רחלי אל -חי, אוטוטו בת 40, נשואה לרם, אמא ליובל (18), נועה (15), דן (11), תושבת אשדוד. רחלי, גם מנהלת מידענות ומדיה בחברה העירונית לתרבות באשדוד וגם אופה בלהט ובתשוקה….

פרויקט חֲבֵרוֹת – דורית והדר קורן

את 'פרויקט חברות' בחרתי להשיק עם צמד חברות מיוחד במינו. חברות הכי טובות שהן גם אמא ובת. רבות דובר על קשרי אמהות ובנות ואני שמחה על הזכות לגלות קצת מהקשר הכל כך מיוחד הזה. תכירו: דורית קורן, בת 50, נשואה לאילן ואמא לעידן (27), הדר (24) דולב (17.5) , בעלת תואר BA בכימיה, עוסקת בענף הדפוס -שיווק ומכירות. גרה בעשרת. הדר קורן, בת 24, סטודנטית לכלכלה וניהול שנה שלישית, גרה בעשרת. את דורית אני מכירה מאז שהיינו ילדות, כשעוד הייתה דורית בילו. גרנו בסמיכות באשדוד ובילינו לא מעט ביחד, עם כל החבר'ה מהשכונה. לאורך השנים הצטלבנו לעתים רחוקות אך תמיד בשמחה…

עוֹצְמַת הַגַּם וְגַם

אני מחפשת אנשים שהם גם וגם! נשים וגברים שיש להם עבודה סדירה, מה שנקרא 'day job' ושבנוסף, יש להם עיסוק/תחביב *יצירתי בכל תחום שהוא, כזה שממלא להם את הנשמה ואת הלב והופך את החיים לטובים יותר. (*חידוד: יצירתי זה לא רק אמנותי) ובעיני 'עוצמת הגם וגם', הוא לא פחות משליחות בעבורי ובעבור המשתתפים בו. הסיפורים שלכם יכולים להוות השראה לאחרים ולתת להם זריקת מוטיבציה. אם אתם נכללים בקטגוריית אנשי ה'גם וגם' ובא לכם להיות חלק מפרויקט תיעודי-מחקרי, בו אנחנו נפגשים לשיחה, אתם מקבלים תמונות שלכם שאני מצלמת והעולם מקבל את הסיפורים מעוררי ההשראה שלכם אשמח שתכתבו לי neomiahf@gmail.com ובכל מקרה…

ירוקה ולא מקנאה

יצירתית פחות או יותר, אבל בכל מה שנוגע לצבעים, אני בן אדם מונוכרומטי. ככה עם הבגדים שאני לובשת וככה עם הבית שלי.  פלטת הצבעים נעה בין לבן על גווניו, עבור לבז', והמצאת ההמצאות גרז' שהוא הפייבוריט (שילוב של gray & beig), ועד לאפורים ושחורים. לאחרונה, וממש בלי הכנה מוקדמת, הירוק 'עשה כניסה" קבע נוכחות בולטת בחיי והביא אתו מהאנרגיה המיוחדת שלו. כל הירוק הזה בכלל התחיל בכחול. ביקרנו לאחרונה בפורטוגל, באחד הימים ירון רצה לעשות קצת שופינג (בחיי שהוא ולא אני) במרכז קניות שלא היה שונה ממרכזים מוכרים אחרים, חלון ראווה אחד צד את תשומת לבי, לצד הבגדים שהוצגו בו,…

עף לי הפקק

הקרדיט לפקק שבתמונה ליקב 'אחת', ניצן סברסקי

איך נפטרים מהזמזום הזה???

מכורבלת במיטה, כל כך פנטזתי על הרגע הזה וזה סופסוף עומד לקרות, הולכת לישון. ואז, בשנייה שהעיניים נעצמות, העפעפיים כבדים, גם הנשימה באיזה שאנטי לא אופייני, ממש רגע לפני שאני שוקעת בתנומה מתוקה, הוא מחליט להגיע. אני שומעת מרחוק סימנים לכך, מרגישה אותו הולך ומתקרב ויודעת שזהו. הלך עליי. הקרב אבוד מראש ואין לי שום יכולת לנצח אותו, אין פה פייר פאייט. זבוב נחוש וטורדני שהחליט לא לאפשר לי לעשות את זה. בהתחלה אני עוד מנסה להשתיק אותו תוך כדי נפנוף ביד, מהר מאד התנועות הופכות לאגרסיביות. משנה פוזיציה, מתבאסת, מקטרת, מתרגזת , מקללת, מנסה להתעלם. להתעלם?! הצחקתי אותו. הוא…

להתנתק כדי להתחבר מחדש – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 15 מתוך 52

לפעמים אנחנו זקוקים לשבירת סיטואציה כדי לראות דברים מנקודת ראות אחרת. וזה מה שעשיתי בסוף השבוע הזה. בעיקר, עשיתי במינון מאד נמוך דברים של בד"כ : אוכל-כביסה-סידורים ופיניתי מקום ליצירת מרחב של שקט. נחתי, חשבתי, קראתי ושוב. בעיקר חשבתי על החודשיים האחרונים ועל העתיד לבוא, על הסיבות שבגינן לקחתי על עצמי תפקיד חדש, על המחירים שאני מוכנה לשלם ועל אלו שלא. חשבתי לעומק, על משמעות וחזון, על שליחות ומכשלות ועל האנשים שבדרך, אנשים שהם חלק מהעניין, שהם הסיבה והמוטיבציה. כיאה לסופ"ש של חג האהבה, טיילנו קצת בכרמים (אני טיילתי, ירון ישב ברכב הממוזג וחיכה, באהבה אמנם, שאצלם ענבים. סוג של…

פיצה, שום ושמן זית – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 14 מתוך 52

הכי הכי כשכולם בבית ועוד יותר, כשיש חגיגה במטבח. לא משנה מה ואיך, כל אחד תורם את חלקו, לרוב, אחאי של רותם, מאסטר שף, מנצח על המלאכה. הפעם הלכנו, על פי בקשת הקהל, על חגיגת פיצה באמת פאצץ. בצק דקיק, תוספות משובחות ואפייה בטאבון. כל הטוב הזה הגיע מלווה בפינוקים, יין צונן ולקינוח עוגת גבינה עם שזיפים צהובים. שלא ייגמר לעולם! הבלגן במטבח זה כבר סיפור אחר…      

בארץ הצבר – פרויקט 'פשוט לחגוג'- שבוע 13 מתוך 52

חזר הילד. חזרנו לנשום באופן סדיר. מדהים כמה הריחוק מקרב, כמה לבית יש משמעות כשנמצאים מחוצה לו וכמה חום משפחתי לוקח בגדול את חום יולי –אוגוסט. החגיגה השבועית, חגיגת קיץ במתכונת ביתית, הוקדשה לגיא שלנו. נותנת לתמונות לומר את דברן.

געגועים – פרויקט 'פשוט לחגוג'- שבוע 12 מתוך 52

גיא שלנו נמצא כבר חודש בטיול, פעם ראשונה שנפרדנו לכל כך הרבה זמן, עוד פרק בהתבגרות שלו ושלנו. אמנם לא הודו, לא המזרח הרחוק וגם לא דרום אמריקה. הילד מבלה ימיו בארה"ב, בתנאים לא רעים בכלל, מרבית הזמן בתקשורת רציפה וביום היחיד שלא היינו בקשר, כי לא הייתה קליטה ב Glacier Park בו בילה בין מצוקים, אגמים ודובים, כמעט שיצאנו מדעתנו. מסירה את הכובע בפני משפחות טיילי החצי-שנה-באי-שם. נראה לי כמו תכנית הישרדות, לא למטיילים, למי שנשארים פה לדאוג מרחוק ולהתגעגע. החודש הזה פתח אצלי את צ'אקרת הגעגועים. התגעגעתי הרבה יותר מהרגיל. לגיא ובכלל. לפיכך, החגיגה השבועית שלי מוקדשת לרגעים ששווה להתגעגע אליהם. למען…

פתח דבר. לייצר איזונים – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 10 מתוך 52

תפקיד חדש. למרות הבעירה בבטן והרצון הטבעי "לקפוץ למים", מבקש דווקא את הפעולה ההפוכה: עצירה, התבוננות, למידה. על התפקיד עצמו, על החיים שמעבר לגבולות שהמשימה החדשה משרטטת ועל הדרך בה אני בוחרת לנוע במרחב הזה. ברור לי שאני חייבת לייצר לעצמי מערכת איזונים תומכת. איים פרטים שימלאו אותי, יעשירו ויזינו. רק ככה אוכל להיות נכונה למימוש המשימה, למילוי השליחות. וכן, זה בדיוק איך שאני מרגישה ביחס לתפקיד שלי וזו הסיבה שבגללה בכלל לקחתי אותו על עצמי. מתוך ההבנה הזו, סגרתי ביומן יום חופש והענקתי לעצמי מתנה. כדי לחגוג וכדי למלא מצברים. אני מאמינה שאכן, נאה דורש נאה מקיים, ואני לא יכולה לדבר על חגיגות…

הזמן שלו, הזמן שלי, הזמן שלנו – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 9 מתוך 52

ולפעמים, במשוואה של מילים ומצלמה, המילים מובילות, ואין תמונה שיכולה לעמוד מולן. חגגתי השבוע – חגיגה של הלב, חגיגה של תודה. בלי לוקיישנים אקזוטיים לצלם, בלי חוויות פוטוגניות יוצאות דופן ועדיין, אחד השבועות המרגשים בחיי. לפעמים, אנחנו מתכננים ופועלים וחושבים ומדמיינים וכשהדבר קורה, הוא שונה בתכלית מכל מה שהעילנו בדעתנו. זה היה השבוע שלי. התחלתי את השבוע, בשישי בבוקר, בביקור משפחתי, אצל אבא שלי בבית העלמין באשדוד. קניתי לו פרחים בגוונים שהוא אהב ובילינו לנו זמן איכות כשהוא הקשיב ואני שיתפתי, בין הדמעות. כבר המון שנים שהוא לא איתנו כאן אבל הנוכחות שלו בלב שלי רק מתעצמת. המון ממי שאני, בזכותו ובגללו…

לחגוג את החיים – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 3 מתוך 52

אירועי הזיכרון והעצמאות מאחורינו. עם כל שנה שעוברת אני מוצאת שיותר ויותר קשים לי הימים הללו וקשה לי עד מאד המעבר, צריכה את הזמן לשנות פאזה. השנה, כדי לקדם קצת את התהליך החלטתי לצאת עם ירון וחברים לבלות את ערב יום העצמאות בהופעה של בראבא בזאפה הרצליה. בכל זאת, יש את פרויקט 'פשוט לחגוג' שלקחתי על עצמי ואני צריכה לספק את הסחורה ו… לחגוג. הספקנו להתמקם, ליהנות מאיזו בדיחה או שתיים ואז, בהצצה שלי לפייסבוק נחתתי על הודעה מזוויעה שפרסמה חברה וירטואלית שלי על מוות פתאומי של חייל, בנו הבכור של בעלה והאח של ילדיה. פגשתי אותה רק פעם אחת, לפני…

להקשיב לבטן

אני לא תמיד מקשיבה לה, לפעמים קשה לי להתמסר, לבטוח ולשחרר ויש פעמים שמתחוללים קרבות בינה לבין החבר'ה האחרים, אבל בכל הפעמים שאני מאפשרת לה לקבל החלטות, היא לא מאכזבת. לאינטואיציה, שגרה אצלי בבטן ומנהלת על בסיס קבוע מאבקים עם המוח והלב, מוקדש הפוסט הזה.  הימים ימי טרום פסח אבל הסיפור מתחיל קצת לפני חנוכה, בלילה חורפי טרוף שינה, 03:00 בבוקר, בדקתי מה התחדש בפייסבוק בתקווה שהעיסוק ירדים אותי (לא קרה). תוך כדי התעדכנות, צדה את עיני 'התשוקה לאור', ואני, ששמות יצירתיים עושים לי את זה, עצרתי לחיטוט מעמיק. התברר ש'גברא', בית ספר לצילום שלא הכרתי עד לאותו רגע, מפיק…

ב-ב-ק-ש-ה

גדלתי באשדוד כבת יחידה למשפחה רומנית "אסלית" וזכיתי לחינוך מוקפד ושמרני. ספונטניות, חוצפה, העזה, שחרור וחופש לא היו שם וכל ניסיון מצידי להתנהג כמו "צברית" לא התקבל בעין יפה. חינכו אותי שלא להפריע, לא לצלצל לאנשים בין שתיים לארבע. לא לקפוץ לביקור ללא הודעה מראש, להקפיד שהבית יהיה "טיפ-טופ" כשבאים לבקר. לימדו אותי לצאת מגדרי כשאני מארחת, לא לספר דברים אישיים, לא לטוב (שלא לנקר עיניים) ולא לרע (שלא ישמחו לאיד), לעזור תמיד למי שמושיט יד לעזרה ולהשתדל שלא לבקש. שמרו עליי בצמר גפן ועל פי המוסכמות עד הצבא. הייתי בת 19 כשהכרתי את ירון, שותפי למסע ב- 30 השנים האחרונות….

החיים זו אופרה אחרת

המצלמה הובילה אותי למפגש עם האופרה הישראלית, עד אז אחזתי בדעה שאני לא מחובבי הז'אנר, בעקבות ניסיון כושל מהעבר הרחוק, הטלתי וטו על אופרה. הפעם, הפוטנציאל הצילומי הגלום בחזרה גנראלית עם תלבושות ותאורה "על מלא" שכנע אותי לעשות את המאמץ (כמובן שהיתה גם השאלה ההיא מהפוסט הקודם: מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?!). נכון שנפלתי על הפקה קלה לעיכול, מלאת הומור, תלבושות ססגוניות, תאורה נדיבה וסוף טוב ולא תמיד זה ככה, אבל איך שלא יהיה, האופרה הצליחה לעורר את סקרנותי. החלטתי לתת צ'אנס גם להפקות לגדולים ולא רק לסינדרלה – לכו תדעו, עוד תיוולד שוחרת אופרה וגם אם לא, לפחות…

מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?!

לפני משהו כמו שנתיים אדלר חומסקי & וורשבסקי יצאו בפרסומת לספרינג Tea עם הסלוגן "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?" ומאז, המשפט הזה לא מפסיק להתנגן לי בראש ויותר מזה, הוא מנהל אותי! הרגלי הצריכה אמנם לא השתנו, החיים, דווקא כן. הסתכלתי לעצמי בלבן של העיניים  (זה אפשרי) ושאלתי "מתי בפעם האחרונה אני עשיתי משהו בפעם הראשונה?" ואיך זה יכול להיות שככל שעוברות השנים, מתמעטות ההתחלות?! נרשמה דממה. נכון שהתברכתי בעבודה שמהווה קרקע פורייה ליצירתיות ולהתחדשות מתמדת א-ב-ל אני מאמינה שתכלית החיים לא מסתכמת בעיסוק המקצועי שלנו ויש לי ציפיות גבוהות גם מהחיים שאחרי שעות העבודה ושם, הדברים עבדו "קצת"…