חצי שנה ל#תמונהביום2020

לומר שאני מתרגשת זה לחטוא לאמת,

לומר שאין לי אוויר ובה בעת מתחוללת בתוכי צנטריפוגה שגורמת לחלקים בי לרחף, זה יותר מדויק.

והנה הסיפור שלי –

אני מסכמת היום חצי שנה ל#תמונהביום2020 ובלשון בני גילי, 'הופכת תקליט' ומתחילה מחר את מחצית השנה השנייה.

כשאני מסתכלת על החודשים האחרונים, ולמרות שאני לא בן אדם שעף על עצמו, נרשמת לה שביעות רצון:

אני מרוצה על שחזרתי לצלם לאחר תקופת התנזרות מוחלטת, מרוצה שהצלחתי להביא את עצמי ליצור לאחר תקופה ארוכה.

מרוצה שהצלחתי להשתיק קולות בתוכי שאמרו "את מי יעניינו צילומים של פרחים וציפורים?" או "מה כבר יהיה לך לצלם בגינה  במשך שנה?"

ויותר מזה, מרוצה שהצלחתי לעמוד איתן מול קולות שיפוטיים שאמרו בטון נחרץ "זה לא ראוי, זו לא אמנות!". האמינו לי שההתמודדות עם הקולות האחרונים הייתה מ מ ש מאתגרת. מהמקום בו אני נמצאת מבחינה מקצועית, כמנהלת האמנות באשדוד, ועם הביקורת העצמית שגם ככה מאד מפותחת אצלי, היה סיכוי יותר מסביר שהקולות הללו ישתקו אותי ואת זרעי הפרויקט בעודם בגדר רעיון, בדיוק כמו שקרה בעבר' לא אחת.

והנה הטוויסט בעלילה.

הפעם, משהו בי הגיב אחרת, עמדתי מול הקולות בעוז ובכל פעם שניסו להרים ראש, הם חטפו ממני בחזרה, נרגעו זמנית וככה, יכולתי להמשיך בדרכי.

כששאלתי את עצמי מה אפשר את זה ? מה שונה הפעם? הבנתי שהסיבה לעמידה האיתנה שלי טמונה בערך שאני מזהה בפרויקט המתהווה ובפוטנציאל שלו להפיץ יופי וטוב. החיבור הערכי נתן לי את הכוחות הדרושים לעשייה.

תוך כדי #תמונהביום2020 גיליתי את היופי שפשטות, את הצמחים שגדלים לי מתחת לעיניים, פרחי הבר שהפתיעו וצמחו פרא ובעלי החיים שחולקים עמנו את החצר.

למדתי להתבונן בהם, אחרת, לעומק, למדתי להקשיב.

עם ההעמקה התחלתי לתת את הדעת לתובנות שהטבע זימן לי, לשיעורים שהמתינו שאלמד אותם. אומרים שכשהתלמיד מוכן המורה מגיע, והוא הגיע בדמות 'עורבני שחור כיפה' 'כדורי ברד' או 'פיטנגו'.

למדתי לקבל באהבה את היופי והתבונה שהטבע סיפק על בסיס יומי ולהתמלא דרכם בהשראה.

את התמונות שיתפתי בהתמדה ברשתות החברתיות וככל שהעזתי יותר, התגבשתי, נחשפתי, ביחס מקביל, לא איחרו להגיע התגובות – "מה עם תערוכה?", "תוציאי ספר צילומים" "הגיע הזמן לפוסטר". אני חייכתי במבוכה והאמירות לא פסקו.

בנקודה מסוימת הן הצליחו לחדור לתוכי ולגרום לי להרהר בעניין ברצינות. בירור מעמיק העלה שתערוכה זה ממש לא אני, לפחות לא עכשיו, ספר צילומים לא מרגיש לי מדויק וגם לא לוח שנה.

מה כן?

בצהרי שבת אחת, תוך כדי הדחת כלים, נולדה בראשי ערכת גלויות השראה,כזו שתשלב תמונות שאני אוהבת במיוחד, מילים ותובנות מהטבע, דברים שנגעו בי ושבוער בי לחלוק אתכם.

כי אם אני הצלחתי לעבור כברת דרך באמצעות פיסות טבע קטנות ומה שיש להן לומר, אני רוצה שכולם יחוו את זה.

הראשונה לשתף הייתה גלית לין קירשנצוויג הנפלאה, בעלת Studio Gala, הצעתי לה לעצב את הגלויות, מה שהפך את הדרך למשמעותית ומהנה עוד יותר. לאחר מכן הוכנסו בסוד העניינים המשפחה ומעגל החברות הקרוב שעזרו לי לדייק את עצמי.

והיום, אני מרגישה שהגיעה העת לשתף גם אתכם, כי ת'כלס, המילים הטובות שהרעפתם על 'תמונה ביום'  היוו כח מניע ורוח גבית לפרויקט המתהווה ועוד דוגמא לכוחן של מילים.

בט"ו באב (4 באוגוסט) ועם המון התרגשות ואהבה, תושק מהדורת הבכורה המצומצמת והחגיגית של '52 שבועות של צמיחה', ערכת גלויות השראה הכוללת 52 גלויות, כמספר השבועות בשנה. הגלויות משלבות תמונות, מילים, תובנות מהטבע, שאלות הכוונה והפתעות נוספות, ערכה שמצד אחד יכולה לשמש כפיסות טבע שמתורגמות לתמונות ויחד עם זה, מזמינה אתכם לצאת למסע של צמיחה אישית.

לכאורה מדובר ב"מוצר" אבל מבחינתי, הערכה הזו היא הנשמה שלי מודפסת על נייר (אקולוגי :)) והתנסות ראשונה ביציאה לאור.

הערכה נמצאת בישורת האחרונה, עוד רגע הגלויות יורדות לדפוס, את הערבים והלילות אני מבלה בהכנת המארזים הייחודיים העשויים בעבודת יד והכל, על טהרת חומרים ידידותיים לסביבה, מתוך כבוד עצום לטבע.

כשהתחלתי את #תמונהביום 2020 לא שיערתי לאן תוביל אותי הדרך, אפשרתי לעצמי לצעוד בה נטולת יומרות ולגלות  והדרך, כמו הדרך . הוכיחה שוב שהיא חכמה מההולכת בה.