עוֹצְמַת הַגַּם וְגַם – איילה גיני

ראש השנה תש"פ, היום הראשון של אוקטובר 2019, הוא גם היום בו מגיח (מחדש) לאוויר העולם פרויקט הצילום שלי העונה לשם 'עוֹצְמַת הַגַּם וְגַם', פרויקט תיעודי המיועד לאנשים שיש להם Day Job  ולקרייריסטים  שיש להם בנוסף לעבודתם, עוד עיסוק, עוד "משהו" משמעותי שממלא להם את הלב והנשמה. אני קוראת להם 'אנשי הגם וגם'.

לפני קרוב לשנה החלטתי לחקור את הנושא ולבדוק את מידת ההשפעה והתרומה שלו לחיים, בהיבטים שונים.

התחלתי בלהט ובשל תקופה מורכבת וטעונה רגשית עזבתי בבת אחת. הרגשתי שאני לא יכולה לכתוב ולצלם במשך תקופה ארוכה מאד. מי שהחזירה אותי לבלוג ולצילום היא מי שאני מקדישה לה את פוסט הראשון השנה, איילה גיני מעוררת ההשראה. 

איילה, שתחגוג השנה 50, אמא לנועם (22), עמית (21), ועוז (16), תושבת אשדוד.

הגעתי אליה הביתה פעמיים וביקרתי אותה במשרדה ולסיכום, ישבנו לשיחה:

"אני מאד אוהבת את העבודה שלי, מאד אוהבת לעבוד עם אנשים, מאד מחוברת לעיריית אשדוד, היא הבית השני שלי. מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי זו העבודה שלי, מה שאני עושה היום" 

זה היה משפט הפתיחה של איילה, כשבאתי לדבר איתה קצת על 'עוצמת הגם וגם' שלה.

אז בזירת הקריירה אפשר לסמן וי, איילה, משמשת כסגנית מנהלת אגף משאבי אנוש בעיריית אשדוד והיא למעשה התפתחה וצמחה באגף ונשאה בשורה של תפקידים, ממנהלת מדור, עבור למנהלת מחלקה ועד לתפקידה הנוכחי.

החצי השני של המשוואה או אם תרצו ה"וגם" קשור במטבח.

איילה בשלנית ואופה מקצוענית ומוכשרת, היא לא מפסיקה לבשל, לאפות, לארח, לשתף, ללמוד, להתפתח ולאחרונה דף האינסטגרם שלה 'איילה גיני – A-YALLA' הולך ותופס תאוצה, עם מספר עוקבים הולך וגדל והמון פרגון לו היא זוכה מקולגות בתחום והיא לא עוצרת שם, ממש לא.  בלוג אישי העוסק באוכל, טיולים ולייף-סטייל הוא רק עניין של זמן וכמה פיצוחים טכניים ואו-טו-טו עולה לאוויר.

אז איך בעצם זה התחיל, הרומן הזה עם המטבח?

איילה מספרת בעיניים בורקות שהיא תמיד אהבה את המטבח, לבשל, לצפות בתכניות בישול, לאסוף מתכונים ולארח אבל היא לא שיערה שהאהבה הזו תשמש לה כגלגל הצלה.

לפני שנים, כשהתגרשה במפתיע, נקלעה למצב כלכלי מאד קשה עד שנאלצה לקבל עזרה מההורים, דבר שלא עלה על הדעת מבחינתה. היא ניסתה לחשוב על פתרונות אפשריים לצאת מהמצב הזה עד שיום אחד התעוררה והחליטה שהיא אופה עוגיות פשוטות לקפה ומוכרת אותן.

מרגע ההחלטה אי אפשר היה לעצור אותה. קמה ועשתה.

קנתה מצרכים וקופסאות אריזה יפות ובמשך שעות על גבי שעות אפתה במטבח הביתי, העמיסה את ה'סחורה' על עגלת קניות והגיעה איתה בבוקר לעבודה. לסובבים סיפרה שחברה שלה מוכרת עוגיות, ככה היה לה יותר נוח לשווק את זה, וזה עבד. אנשים טעמו וקנו. וקנו עוד.

ההתלהבות מהעוגיות וההזמנות החוזרות התרחבו וגרמו לכך שהיא לא יכלה לעמוד בקצב, רכשה תנור מקצועי וכל הרגעים הפנויים ביממה, על פי רוב הערבים והמון לילות טרופי שינה הוקדשו לאפייה.

ואז קרו שני דברים מכוננים.

העוגיות היפות נמכרו וה'קצוות' הפחות מדויקות נשארו בבית לצריכה משפחתית וזה בדיוק מה שהגישה לצביקה, הבעלים של 'לגעת באוכל' ששמע על העוגיות, הגיע אליה לביקור, טעם, התלהב והעניק לה במתנה קורס קונדיטוריה חצי שנתי.

בד בבד, הגיעו משקיעים שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי והאמינו בה, וככה מצאה את עצמה על סף השכרת מקום וחתימה על הסכם הפצה עם אחת מרשתות המזון.

מה שהניע את איילה באותה תקופה היה הפחד מהמצב הכלכלי והעוגיות, כפי שהיא מספרת, הצילו אותה בתקופת הגירושים בשני מובנים: ראשית, היה לה כסף להתנהל ביום יום ושנית, העיסוק הרב סביב העוגיות מנע ממנה לשקוע במרה שחורה. פשוט לא היה לה זמן לזה.

לאחר תקופה, התייצבה כלכלית ויכלה לחזור לשגרת חיים נורמלית ולחשוב בבהירות והבינה שלהיות בעלת בית מאפה לא נכלל ברשימת החלומות שלה. באומץ ובישירות אופיינית היא חזרה בה, עצרה את התהליך מול המשקיעים ושם, בבת אחת, הסתיים עניין העוגיות והיא שקעה כל כולה בעבודתה בעירייה, ובסיום הלימודים לתואר שני במשפטים.

איילה כיבתה את התנור וחשבה שהרומן עם המטבח הסתיים והפך לנחלת העבר.

כניסתו של אבי, בן זוגה, לחייה הבעירה את האהבה ויחד איתה את הלהבות בכיריים והתנור. התעוררה בה מחדש התשוקה לבישול ולאפייה והרצון להיות במטבח והפעם, במכפלת כוח.

כשאיילה מדברת על אבי בורקות לה העיניים, היא קוראת לו 'הפרופסור' ומספרת בהתרגשות על העמידה שלו לידה במטבח ועל כך שהרצון שלהם לחבר בין שתי המשפחות סביב שולחן האוכל הוא שהביא אותם לבשל יחד, לחבר משפחות.

ההתלהבות של אבי מהתבשילים שלה באה לה בהפתעה גמורה. עד אז היא הורגלה שזה הסטנדרט ופתאום הבינה שיש ערך למה שהיא עושה ושהדברים לא מובנים מאליהם. הפרגון נסך בה בטחון ובצעדים מדודים החלה לשתף ברשתות החברתיות תמונות של תבשילים ומאפים, ככה סתם. לא עמדה מאחורי המהלך כוונה לעשות עם זה משהו אלא רק רצון לחלוק אבל  בחיים כמו בחיים לדברים יש את הדינאמיקה שלהם וגם עניין הרשתות החברתיות התפתח וצבר תאוצה במהירות.

האוכל והעיסוק בו, האירוח, התגובות להן היא זוכה מהסובבים, הלמידה, החקירה, ההעמקה, הצילום והשיתוף שמתקבל באהדה רבה הכניסו אנרגיה יצירתית לחייה, הגדילו את מעגל ההתנסויות והחברים ועזרו להכניס את הקריירה לפרופורציה.

משהו חדש התחיל למלא את הזמן הפנוי ואת הראש והלב.

מתקופה בה שקעה כל כולה בעבודה ומצאה את עצמה במשרד בין עשר לאחת עשרה שעות ביום, לתקופה בה היא לקחה את המושכות לידייה, דייקה את המינונים ויצרה איזון בחיים.

 

ומה מכאן?

איילה מספרת שהכל מתחיל ונגמר באהבה שלה לאנשים, זה הכח המניע ומשם גם אהבת האירוח. החלום הוא לפתוח את הבית ולהזמין אנשים להתארח סביב השולחן שלה.

הרשתות החברתיות הן פלטפורמה להיחשף לאנשים חדשים ובפניהם ומכשיר אותה, עד שתרגיש מוכנה לשלב הבא.

"הילדים גדלו, יוצאים מהקן ואני בוחרת למלא את הזמן הפנוי בעיסוק נוסף שמשמח וממלא אותי, מכניס לחיי אנרגיה, אתגר ורצון לייצר חלומות קטנים שלא היו לי לפני. כשאתה מתגרש אתה לא רק נפרד מבן אדם, אתה נפרד ממי שהיית ומהחלומות שלך".

איילה מסכמת בהמלצה ללכת עם הלב ולעשות דברים שאוהבים, להעז ולהקפיד לשמר זאת במינון המתאים כי גם תחביבים יוצרים מחויבות ויכולים להכניס לסטרס וזו ממש לא הכוונה.

"אם אתה לא בתנועה אתה שוקע. התמכרות למרחב הנוחות מעודדת עצלות וקיבעונות שהופכים להרגלים ואם אתה נשאר חיוני, זז, זה מזמן לחיים התנסויות חדשות ויציאה מהגבולות של עצמך. נכון לגבי עצמי ואני מאמינה שנכון לכולם". אני מסכימה איתה.

ובנימה אישית, הכרתי את איילה ברמת ה"שלום שלום" בסביבת העבודה, הקשר בינינו נוצר למעשה באמצעות המדיה החברתית (המון דברים טובים קורים שם). איילה עקבה אחר צילומים שלי ונחשפה לפרויקט שעלה לאוויר וביקשה לקחת בו חלק. גייסתי את כל התירוצים האפשריים ללמה לא לעשות זאת: "אני לא מצלמת יותר", "לא מצלמת עכשיו", "אני רק צלמת חובבת" וכן הלאה, וזה לא עזר לי. בחכמתה ורגישותה איילה הבינה שאני צריכה פוש וסיפקה אותו ביג טיים, בלי בכלל לדעת לעומקם של דברים עד כמה המעשה שעשתה משמעותי בעבורי. לנצח אודה לה על זה.

תש"פ מזמנת פרגון ופלאות, מי יתן ותבוא על כולנו שנה של השראות.

לחיים טובים!