איך נפטרים מהזמזום הזה???

מכורבלת במיטה,

כל כך פנטזתי על הרגע הזה וזה סופסוף עומד לקרות,

הולכת לישון.

ואז, בשנייה שהעיניים נעצמות, העפעפיים כבדים, גם הנשימה באיזה שאנטי לא אופייני, ממש רגע לפני שאני שוקעת בתנומה מתוקה, הוא מחליט להגיע.

אני שומעת מרחוק סימנים לכך, מרגישה אותו הולך ומתקרב ויודעת שזהו. הלך עליי. הקרב אבוד מראש ואין לי שום יכולת לנצח אותו, אין פה פייר פאייט.

זבוב נחוש וטורדני שהחליט לא לאפשר לי לעשות את זה.

בהתחלה אני עוד מנסה להשתיק אותו תוך כדי נפנוף ביד,

מהר מאד התנועות הופכות לאגרסיביות. משנה פוזיציה, מתבאסת, מקטרת, מתרגזת , מקללת, מנסה להתעלם.

להתעלם?! הצחקתי אותו.

הוא כאן כדי להישאר, הוא כאן עד שאתעורר.

מכירים את זה? אני בטוחה.

זמזומים באוזן יש לנו בלא מעט סיטואציות, ועפ"י רוב כשאנחנו "נרדמים בשמירה"

במצבים בהם דחינו משהו שחשוב לנו לעשות, התעלמנו מהחלטה שצריך לקבל, הדחקנו חלום שלנו, קיבלנו החלטות שלא נאמנות באמת למי ולמה שאנחנו.

מניסיון רב שנים (בכל זאת, בת 51) גם אם נדמה לנו שהתעלמות מהם תעלים אותם, זה לא באמת. הם ימצאו בדיוק את הרגע הכי רגיש, ויחזרו לזמזמם את זמזומם ועוד יותר מזה, הם יגבירו ווליום עד שיטריפו אותנו וייגרמו לנו לנקוט בפעולה.

אחד הזבובים שלי, סופר עקשן, יושב ליד האוזן שלי כבר שנתיים וחצי ומזמזם לי לחזור לכתוב בבלוג 'מילים ומצלמה', בלוג שפתחתי ושנהניתי מאד מהיצירה בו, בלוג ששילב רגעים שהנצחתי בעין המצלמה ומחשבות, מילים והשראות. נהניתי-נהניתי אבל מהרגע שקיבלתי את התפקיד הנוכחי שלי כמשנה למנכ"ל החברה העירונית לתרבות, הפסקתי לכתוב.

החלטתי שזה לא לעניין להמשיך ולתחזק אותו. שהבלוג "לא מספיק רציני" ולא נאה ולא יאה. אמרתי לכל השואלים (תכלס, בעיקר השואלות) שאני עסוקה מאד, מה שהיה נכון אבל לא היה הסיבה האמיתית. חברות קרובות שיתפתי בכך שאני חווה בתפקיד הזה קשיים מהותיים וסתירות ערכיות ושלא אוכל לתת להם ביטוי בבלוג ואם אני לא אותנטית, אז מה הטעם.

אז הפסקתי והתחלתי בו זמנית. הפסקתי לכתוב והתחלתי לספר לעצמי סיפורים על למה החלטתי ככה ונתתי ים של צידוקים להחלטה כמו שאנחנו יודעים לעשות, מה יודעים, אלופים.

לסביבה זה נשמע הגיוני, הזבוב לא קנה את זה.

הוא ישב לו על הגדר וחיכה לשעת כושר ובכל הזדמנות זמזם לי. בהתחלה היו הפסקות ארוכות בין זמזום למשנהו, עם הזמן הלכו הזמזומים ותכפו וגם הקול שלהם גבר והתעצם עד שהתחלתי לשאול את עצמי "למה בעצם?" למה לא להיות נאמנה לעצמי ולמה שעושה לי טוב ומי מגדיר בעצם מה מתאים ומה נכון, ולמה לא להמשיך ולתחזק מערכת יחסים עם מי שנהנו לעקוב ולקרוא.  'מילים ומצלמה' היה יצירה שלי והעשייה שלו שמה אותי על איזה תדר נכון, חידדה מחויבות פנימית ליצור ולייצר, מיקדה את הפוקוס במקום הנכון.

אחרי כמעט שנתיים וחצי, אני מבינה את מה שכבר ידעתי קודם והדחקתי, שתפקיד, כל תפקיד לא עושה את האדם, ונהפוך הוא. אנשים מביאים לתפקידים את מי שהם ומי שאני כולל את הצורך שלי להיות בעשייה יצירתית ומזינה על בסיס קבוע, זה מה שמזין וממלא אותי  ורק מהמקום השלם הזה, אני יכולה לתת מעצמי בחזרה. Win Win Situation.

איך אמר אוסקר ווילד? "תהייה אתה עצמך, כל השאר כבר תפוסים".

אז היום, ביום הבחירות לרשויות העירוניות והמקומיות, עוד לפני שממשתי את זכותי וחובתי – אני עושה בחירה וחוזרת לכתוב. 

יום של בחירות נכונות!