גיא שלנו נמצא כבר חודש בטיול, פעם ראשונה שנפרדנו לכל כך הרבה זמן, עוד פרק בהתבגרות שלו ושלנו. אמנם לא הודו, לא המזרח הרחוק וגם לא דרום אמריקה. הילד מבלה ימיו בארה"ב, בתנאים לא רעים בכלל, מרבית הזמן בתקשורת רציפה וביום היחיד שלא היינו בקשר, כי לא הייתה קליטה ב Glacier Park בו בילה בין מצוקים, אגמים ודובים, כמעט שיצאנו מדעתנו. מסירה את הכובע בפני משפחות טיילי החצי-שנה-באי-שם. נראה לי כמו תכנית הישרדות, לא למטיילים, למי שנשארים פה לדאוג מרחוק ולהתגעגע.
החודש הזה פתח אצלי את צ'אקרת הגעגועים. התגעגעתי הרבה יותר מהרגיל. לגיא ובכלל. לפיכך, החגיגה השבועית שלי מוקדשת לרגעים ששווה להתגעגע אליהם. למען הגילוי הנאות אציין שהשרב בחוץ והעייפות המלווה את התקופה הנוכחית לא מהווים תשתית אנרגטית שתגרום לי לצאת מהבית ולייצר חוויות אקזוטיות חדשות. הן ייאלצו לחכות לימים קרים יותר. בקרוב. אז ייצרתי לי חגיגת געגועים בתנאי מעבדה: כוס קפה, מזגן בפול ווליום והיידה, קפצתי ראש לאלבומי התמונות במחשב.
לא הלכתי רחוק, התמקדתי בעבר הקרוב ונברתי בתמונות מהשנה האחרונה שסיפקו הרבה רגעים להתרפק עליהם. העובדה שהם מתועדים מבטיחה שהזיכרון יישמר לא רק בהארד דיסק של הלב, גם בתיקיה מגובה. וככה, דפדפתי בחיים שלי, הצצתי לרגעים שהיו וזכיתי, על הדרך, בשיעור תגבור מכונן שעסק בפרופורציות והיווה תזכורת נהדרת באשר למה באמת חשוב לי בחיים. מדהים כמה הזיכרון שלנו קצר לפעמים.
התבוננתי, חייכתי, נאנחתי, לרגעים גם נעצבתי וכמשימתית, מיד קראתי את עצמי לסדר והבטחתי להמשיך ולייצר חוויות חדשות, כאלו, שבעונת המלפפונים הבאה, כששוב לא אוציא את האף מהבית, שווה יהיה להתגעגע. בינתיים, משתפת בכמה מהרגעים שלי. געגועים, כבר אמרתי ?!
מילים & מצלמה 