חגים עושים אותי סנטימנטאלית ואני אוהבת אותם, בעיקר מאז שהתחתנתי עם ירון והרבה בזכות שוש, חמותי שתחייה, שכל חג אצלה הוא חגיגה, עם כל הסממנים. בלי שיגועים ובצניעות היא מצליחה, בדרכה המיוחדת, להשרות רוח חג ולחבר אותי לאנרגיה הנפלאה הזאת.
הכי אני אוהבת את שבועות. את החגיגה במושב שלנו, שמאז שאני מכירה את ירון נראית פחות או יותר אותו הדבר, ובכל זאת, מרגשת בכל פעם מחדש עם העגלות המקושטות, התבואה המקומית, התינוקות שנולדו במהלך השנה, ריקוד הסוסים המסורתי וכל הקהילה, על אורחיה. בכל שנה, כשהאירוע מסתיים כולם מתפזרים לבתים, להמשך החגיגות המשפחתיות. כל כך לא משנה מה אוכלים, אצל כולנו זה פחות או יותר אותם דברים: סלטים, קישים, פסטות, מאפים ועוגות. גבינה. הרבה גבינה. מה שתמיד משנה זה עם מי חוגגים ומאז שאנחנו חוגגים עם המשפחה המורחבת שלנו, שבאה קומפלט עם צבי, בן הזוג של אמא של ירון, כיף לנו במיוחד והשנה, היה גם את יום ההולדת של עומר שלנו שתמיד יוצא בסביבות החג והפעם התלכד אתו במדויק.
ברגע מסוים בעיצומה של המסיבה במושב, חשבתי על זה שאני מרגישה כל כך מחוברת לאשדוד, בה גדלתי, ובמקביל כל כך מושבניקית ומחוברת למקום ולאדמה. הגם וגם הזה מרגיש לי הכי בבית בעולם ויוצר את מי שאני. כדי להיכנס לאווירה, צירפתי לכם את הקישור לשיר של להקת 'מגפיים' שפעלה לפני המון שנים במועצה האזורית באר טוביה וכולנו מתגעגעים אליה. אולי גם כאן יהיה קאמבק מתישהו?! ובינתיים תציצו ותחייכו: לחיות בחיק הטבע .
ועוד משהו שהוא בית – חברי ילדות.
חברי ילדות זה לגמריי בית. חברים שגדלנו איתם מאז שאנחנו מכירים את עצמנו. ככה זה עם ליאורה פרטוק, אנחנו חברות מגיל 4 בערך, גדלנו באותו ה'בלוק' באשדוד ובילינו המון שעות במשחקים. לא זוכרת שרבנו אי פעם. זאת חברות כל כך אמיצה, נעימה ונטולת אינטרסים. אני יודעת שהיא תמיד תהייה שם בשבילי וגם אני בשבילה. אנחנו יכולות לא לדבר שבועות שלמים ולהרגיש כאילו דיברנו לפני רגע, אתם בטח מכירים את זה.
במסגרת פרויקט 'פשוט לחגוג' רציתי לבלות איתה יום שלם והצלחתי בקלות להלהיב אותה להצטרף אליי לסדנת אפיית לחמים בבית של ארז קומורובסקי (ההוא מ'לחם ארז' המיתולוגי) שפתח בית ספר לבישול במצפה מתת בגליל המערבי. ליאורה אלופה במטבח וסקרנית מאד לדברים טובים, ככה שביום שני, נסענו שעתיים וחצי, בנוף גלילי עוצר נשימה ובילינו לנו יום קסום, מצחיק, טעים, מבושם ביין טוב ובאנשים נחמדים ועל הדרך גם למדנו את סודות ה'לחם מחמצת', לא בטוחה שיש לי סבלנות ל"האכיל" את המחמצת מידי יום, דבר שדרוש להתפתחותה והמשך קיומה. לעת עתה, אני נשארת נאמנה לשמרים. ליאורה ניסתה כוחה בלישה, גרפה מחמאות מארז (ברור. תותחית!), כתבה את כל המתכונים, אני צילמתי. אכלנו כאילו לא היה אתמול חג שבועות עם מלא מלא אוכל, אבל איך אפשר לא לאכול כשהכל כל כך מפתה ומי שמנצח על המלאכה הוא ארז? מרוצות עד הגג ומחויכות מאוזן לאוזן נחתנו לעת ערב באזורנו והתחלנו בתכנון הפעם הבאה.
ולגבי 'פשוט לחגוג', אני מרגישה, חודשיים אחרי שהפרויקט יצא לדרך, שמשהו קורה בי. שהחגיגות מקבלות משמעויות נוספות ושעוצמתן גדלה ושיש לזה השלכות על החיים שלי ועל מידת שביעות הרצון שלי מהם והכל, בגלל שבחרתי לשים שם את הפוקוס ולהתמקד בטוב. זאת כל התורה, והיא לא ניתנה רק לי.
מילים & מצלמה 
את כולך בית ולב
אהבתיאהבתי