הפסח הזה, חציתי את ים סוף ויותר מפעם אחת. כבר מעל 20 שנים שעמית, אחי לא מאותם הורים, מנסה לשכנע אותנו להגיע אליו לדרום אפריקה ואני מהנהנת שמתישהו נבוא. ובאנו.
היו לי תכניות לטוס לסנטוריני, לירון היו תכניות אחרות. העליתי את כל הסיבות ללמה לא: מסוכן שם, יוהנסבורג לא בטוחה, המון שעות לטוס, אין טעם להגיע לכל כך מעט זמן, עמית ונוי עסוקים, הטיול ממש לא זול, כבר הזמנתי מלון בסנטוריני ובעיקר מפחיד-מפחיד-מפחיד. ירון לא התרשם ממני, גם לא כששלפתי "אני לא נוסעת". הדחקתי עד יומיים לפני הטיסה את העובדה שזה אכן קורה.
לראשונה לא חגגנו פסח בארץ, בבחינת חציית ים סוף בפעם הראשונה. לראשונה גם לא חגגנו בהרכב מלא. רותם, הבכורה שלנו, בחרה לא להצטרף ולמרות שידעתי שהיא בידיים טובות, היה מוזר להכיל את השינוי שהחיים מביאים עמם – חציית ים סוף פעם שנייה. רק במטוס, כשהמסכים הראו שאנחנו מעל אריתריאה- אתיופיה-קניה-טנזניה-מלאווי-זימבבוואה- הבנתי שהלכה למעשה חציתי את ים סוף בפעם השלישית. הרביעית הייתה כרוכה בעובדה שלא אני תכננתי את הטיול, לא מורגלת בכך. החמישית, כשטעמתי לראשונה בחיי דג נא (לא אוהבת) והשישית הייתה כשבמהלך שהותנו ביוהנסבורג נעתרנו להפצרותיהם של עמית ונוי להתארח בביתם ולא במלון. זו ממש חציית ים סוף כי רומניות מהזן הפולני לא אוהבות להתארח בבתים של אחרים, קרובים ככל שיהיו. יש לנו מן נטייה 'בילט אין' לחשוב שאנחנו מפריעות. תמיד.
בסופו של עניין עברו עלינו עשרה ימים נהדרים וטיול מיוחד שכלל הרבה יותר נופים, טעמים וחוויות משניתן להכיל. כדי לעשות לעצמי ולכם סדר, קיבצתי את "יומן המסע" לפוטו-פוסט.
מראות וטעמים. יפה וטעימה האפריקה הזאת, מיוחדת ושונה ממה שהעליתי על דעתי. קייפטאון וסביבתה שובות לב ובמיוחד דרך היין, ים של כרמים ואין ספור יקבים מרהיבים ויינות משובחים. וזול, כל כך זול. שתינו הרבה יותר מארבע הכוסות המתבקשות בפסח וביקב La Mott אכלנו ארוחת צהריים במשך ארבע שעות, הרבה הרבה יותר ארוך מכל ליל סדר ממוצע אצלנו.
אפריקה האותנטית. ביקור בכפר התרבותי לסדי (Lesedi) היה ניסיון ללמוד קצת על אורח החיים של השבטים הפדי (Pedi), זולו (Zulu), קסוסה (Xhosa) ונדבלה (Ndebele) ולהכיר את המקומיים. חוויה מרתקת רק שדיירי הכפר, שכבר מזמן מבינים את הפוטנציאל התיירותי, גילמו את התפקידים שלהם בהתלהבות יתרה שכל קשר בינה ובין אותנטיות די קלוש.
הספארי סיפק לנו את החוויה האותנטית כי האריות, הג'ירפות, הקרנפים הזברות וכל בעלי החיים האחרים שפגשנו בגיחות ה'ספארי ערב' ו'ספארי בוקר' לא ממש התרגשו מאיתנו והתנהלו כמו בכל יום אחר. אנחנו לעומתם, התרגשנו מאד (מאות תמונות של אריות בכל זווית אפשרית יכולות להעיד על כך).
רזקליקו. אחד הרגעים המרגשים ביותר. רזקליקו הוא סוס קווטר (Quarter), שהגיע לדרום אפריקה ישירות ממושב באר טוביה. ובשנות התיכון גיא שלנו רכב עליו וטיפל בו במסירות ובאהבה על בסיס יומי. רזקליקו נמכר לחובבת סוסים דרום אפריקאית ועושה שם חייל, הוכתר כאלוף דרום אפריקה בריינינג (Raining) וזוכה לכבוד רב ביבשת. כדי לפגוש את היפיוף נסענו שעתיים ל'סקונדה', יישוב באמצע שום מקום ואחרי חיפושים הצלחנו למצוא סופרמרקט וגיא הצטייד בשפע של גזרים ותפוחים, כי לא באים בידיים ריקות. המפגש היה מרגש ואני משוכנעת שרזקליקו זיהה את גיא למרות השנים שעברו.
משפחה. ידענו שיארחו אותנו יפה אבל לא שיערנו עד כמה. עמית תכנן את המסע בקפידה ומאד מאד השתדל שהמפגש עם דרום אפריקה יהיה הכי טוב שאפשר ונוי, מסתבר, היא המפנקת הלאומית! הכינה לנו קבלת פנים יוצאת דופן וחדרים מדוגמים, עם חלוקים אישיים, נעליי בית ומגבות רכות שעולות על כל מלון בוטיק ולא הפסיקה לדאוג שנאכל-נשתה-נתפנק. היה כל כך מפנק שלא ממש התלהבנו לזוז מהבית שלהם לטובת הטיולים שתוכננו לנו ומאד שמחנו לחזור בערבים (ולחשוב שהצהרתי שאני לא רוצה לישון בבתים של אחרים…). נוי ועמית מקסימים אבל כוכב הכוכבים הוא הארי, בן תשעה חודשים, שתי שיניים וקסם של ילד שהתאהבנו בו ובחיוכו הכובש. היה מאד קשה להיפרד והדרך לשדה התעופה עברה עליי בדמעות, מזל שהם באים לביקור בקיץ. משפחה מהזן שבוחרים, ובחרנו טוב. טוב מאד.
יום הולדת לירון. אקורד הסיום של הטיול היה בחגיגת יום ההולדת של ירון, הצטיידנו מהארץ בברכה, בלונים וכרזה ולרגע לא צפיתי את החגיגה שנוי ועמית ארגנו לירון בביתם ולקינוח, גם במסעדה משובחת. אני הייתי מוקסמת, ירון היה נרגש ודי נבוך מהמחווה.
חזרנו בכיף לשגרה, עשירים בחוויות ועם חותמת 'דרום אפריקה' בדרכון. יש לי תחושה שזו לא תהייה הפעם האחרונה. יש הפתעות טובות בחיים.
מאחורי הקלעים: את התמונות המופיעות בפוסט הזה צילמנו ביחד, גיא ואני. אנחנו לא ממש זוכרים מי צילם מה, אז נלך על קרדיט משותף :)
מילים & מצלמה 