ב-ב-ק-ש-ה

גדלתי באשדוד כבת יחידה למשפחה רומנית "אסלית" וזכיתי לחינוך מוקפד ושמרני. ספונטניות, חוצפה, העזה, שחרור וחופש לא היו שם וכל ניסיון מצידי להתנהג כמו "צברית" לא התקבל בעין יפה. חינכו אותי שלא להפריע, לא לצלצל לאנשים בין שתיים לארבע. לא לקפוץ לביקור ללא הודעה מראש, להקפיד שהבית יהיה "טיפ-טופ" כשבאים לבקר. לימדו אותי לצאת מגדרי כשאני מארחת, לא לספר דברים אישיים, לא לטוב (שלא לנקר עיניים) ולא לרע (שלא ישמחו לאיד), לעזור תמיד למי שמושיט יד לעזרה ולהשתדל שלא לבקש.

שמרו עליי בצמר גפן ועל פי המוסכמות עד הצבא. הייתי בת 19 כשהכרתי את ירון, שותפי למסע ב- 30 השנים האחרונות. לאורך השנים והחיים המשותפים ירון הביא לתא המשפחתי שלנו אורחות חיים של מושבניק על טרקטור ועל אופנוע , בנעלי בית משובצות, חספוס והרבה מאד ישראליות, עם כל מה שזה אומר. ירון לימד אותי שיש גם דרך אחרת לחיות, משוחררת יותר. היות ובאנו מעולמות שונים ההסתגלות לא הייתה פשוטה והיו לנו לא מעט התנגשויות על דרכי חינוך ועל איך נכון לנהוג בסיטואציות מסוימות אבל, כמו שקורה כשחיים ביחד כל כך הרבה שנים, נפגשים באמצע. למדתי לשחרר (קצת), לעגל פינות (טיפונת), להבין שלא הכל בשליטתי (שיעור קשה) ושהחוויה שבאירוח היא בעצם המפגש עם אנשים אהובים ולא ממש חשוב מה אוכלים וגם, שאף אחד לא באמת ירשום לחובתי אם הבית לא ערוך למסדר המפקד (עדיין מתקשה להפנים).

אני משתדלת ללמוד, להשתנות ולהתפתח אבל בגזרת הבקשות די נתקעתי. עד היום הרבה יותר נוח לי כשמבקשים ממני, הרבה פחות כשאני בצד המבקש. 

כל עוד הבקשות נוגעות לעניינים מקצועיים, במסגרת התפקיד, אני בסדר עם זה אבל ברגע שאני צריכה לבקש משהו אישי ועוד מאנשים שהם לא חברים קרובים,  או-לה-לה, זה כבר סיפור מארץ הסיפורים. תגידו לי להתייצב לעזרה ואני שם בכל מצב אבל אל תבקשו ממני לבקש בקשות לעצמי כי אז מיד מגיעה הילדה בת ה-5, לא נעים לי, הבטן מתכווצת ואני מרגישה חמיצות בגרון ופעימות לב שמתגברות. על פי הפרדיגמה שניהלה אותי, יש משהו מחליש בלבקש, זה מחייב לוותר על השליטה, להקטין את האגו, להיחשף לאפשרות של קבלת סירוב למרות שת'כלס איזה "לא" עוד לא הרג אף אחד.

חברה טובה שלי אוחזת בדעה שעצם הבקשה מאחרים מאפשרת להם לצאת גדולים, אחלה דרך להסתכל על זה ומשהו לאמץ ולדבוק בו כך שבמסגרת מתיחת הגבולות שלי, לפיה, כל מה שקשה לי עובר למרכז הבמה ומקבל כבונוס גם Follow Spot, החלטתי לאפשר לאנשים להראות את גדולתם ובמילים אחרות, ללמוד לבקש. הטריק הוא שכשבא לי לבקש משהו, פשוט לבקש ולא לחשוב על זה יותר מדיי כי אחרת יחזרו כל השדונים מפעם ותנחשו מה, הפלא ופלא, יש אנשים שמוכנים לעזור ואפילו שמחים לעשות את זה. תגלית מרעישה! 🙂

ככה, במסגרת ה"ניסוי המדעי" שלי, הגעתי לצילום החזרה הגנרלית של להקת המחול היפנית יאמדה און (Yamada Un), כשם הכוראוגרפית. הלהקה הגיעה ארצה כתוצאה משיתוף פעולה בין כמה גורמים וביניהם שגרירות יפן. עודד סורוקה, היועץ לנספח התרבות בשגרירות יפן בישראל שיתף את האירוע בפייסבוק ובישר לחברים הוירטואליים שלו, וביניהם אני, כי הלהקה מגיעה לתאטרון תמונע עם היצירה "מונאקה" שפירושה ממתק מסורתי העשוי משכבות קרם שעועית מתוקה וביסקוויטים. בנקודה הזו זה כבר נשמע לי מסקרן.

העמקתי וקראתי שהיצירה מבוססת על קצב החיים של היפנים כחקלאים, על אינדיבידואליזם ושליטה על נקודת המפגש בין העתיק והעכשווי ועוסקת בסוגיות של זמן וזיכרון. הדמיון הוצת והחלטתי שאני חייבת לראות את המופע. היות והכל עובר בתקופה הזו דרך המצלמה, לא היה די ב'סתם' לראות, רציתי לצלם ופה מתחיל העניין.

פגשתי את עודד סורוקה פעם אחת, במסגרת העבודה, ככה שהוא לא נכלל בקטגוריית האנשים שאני מרשה לעצמי לבקש מהם בקשות. בספונטניות לא אופיינית שלחתי לו הודעה בה ביקשתי להגיע לחזרה הגנרלית ולצלם (דופק מואץ והסתכנות בקבלת סירוב מנומק).

מהר מאד הבנתי שההעזה השתלמה, עודד יצא מגדרו לעזור ואפשר לי לקחת חלק בממתק אמיתי, חווית מחול יוצאת מגדר הרגיל ובהתנסות פורצת גבולות בבקשת בקשות. העובדה שהמופע היה מאד מאתגר לצילום כי רובו התרחש בתנאי תאורה מינימליים לא פגמה בתחושה העילאית שאפפה אותי– חזרתי מלאה ומוארת. חווית ההצלחה נטעה בי את העוז לבקש את הבקשה הבאה שלי, יותר נועזת מקודמתה ועוד תשמעו עליה כי גם שם קיבלתי תשובה חיובית. לתדהמתי, עובד העסק הזה של הבקשות. מבקשת בקשות תשרוד ותחייה, מסתבר.

שלכם באהבה, גם אם לא תבקשו. נעמי