החיים זו אופרה אחרת

המצלמה הובילה אותי למפגש עם האופרה הישראלית, עד אז אחזתי בדעה שאני לא מחובבי הז'אנר, בעקבות ניסיון כושל מהעבר הרחוק, הטלתי וטו על אופרה. הפעם, הפוטנציאל הצילומי הגלום בחזרה גנראלית עם תלבושות ותאורה "על מלא" שכנע אותי לעשות את המאמץ (כמובן שהיתה גם השאלה ההיא מהפוסט הקודם: מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?!).

נכון שנפלתי על הפקה קלה לעיכול, מלאת הומור, תלבושות ססגוניות, תאורה נדיבה וסוף טוב ולא תמיד זה ככה, אבל איך שלא יהיה, האופרה הצליחה לעורר את סקרנותי. החלטתי לתת צ'אנס גם להפקות לגדולים ולא רק לסינדרלה – לכו תדעו, עוד תיוולד שוחרת אופרה וגם אם לא, לפחות ניסיתי משהו חדש. חזרתי עמוסת רשמים ותמונות ועם שלוש תובנות ובונוס.

בחיים אין חזרה גנראלית! 

קצת כמו החיים, האופרה מורכבת, מגוונת, לעיתים קשה לעיכול, לעיתים מצחיקה, מעורבים בה הרבה גורמים שיוצרים את התוצאה הסופית. שלא כמו החיים, באופרה יש חזרות עם תלבושות, תפאורה ותאורה, יש אפשרות לתקן את הדברים, ללהק זמרים מחליפים, לשנות את הראוי שינוי ולהתחיל מחדש כשנדרש – אני, לעומת זאת, לא קיבלתי עסקת חבילה הכוללת אפשרות לסיבוב נוסף, צריכה להפיק את המקסימום מהכאן ועכשיו, לשנות, לתקן ולדייק תוך כדי תנועה.

ללכת עד הסוף עם הדברים 

בין אם מדובר בעיסוק מקצועי, בתחביב או במשהו שאני אוהבת, מן הראוי לעשות את זה כמו הפקה מושקעת שהאופרה מעלה, הכי טוב שאפשר. להקפיד ללמוד ולשכלל מיומנויות, לפתוח את הראש לאפשרויות נוספות ולהזדמנויות חדשות, לתהות, לתעות, לשתף אנשים נוספים בדרך, להתייעץ ולרגע לא להפסיק להתפתח.

איזון 

התובנה החשובה מכולן והפטנט לחיים מאושרים, אליו יש לחתור (אריסטו והרמב"ם אמרו את זה קודם :)) האופרה מציגה הפקות גרנדיוזיות, צבעוניות, מוקפדות שמעוררות אצלי תחושות שבין wow לריחוק ולאי נוחות. בחיים, הבנתי, שכדי להיות מאושרת, אני צריכה דווקא את נקודת האמצע, את האיזון. התמהיל המדויק בין העודף והחוסר, בין המורכב לפשוט בין זמן של ביחד לרגעים של לבד.

רגע של איזון זה לחזור מבית האופרה הביתה, לשחרר את הקוקו המתוח, לעלות על הפיג'מה המשובצת ולהרפות. רגע מאזן נוסף הוא לעשות קטיף של הקומקוואטים שהכתימו בגינה ולהכין מהם ריבה, עונג שאין דומה לו (מתכון מחכה לכם ב'מאחורי הקלעים').

והבונוס, הלקוח גם הוא מעולם האופרה, מחדד את היכולת שלנו לשנות ולהשתנות בכל רגע נתון כי זה לא נגמר עד שזה לא נגמר ובאופראית : It ain't over till the fat lady sings..

השתחוויה, נעמי.

מאחורי הקלעים:
 
העבודה הפגישה אותי עם ליזט חיון לפני המון שנים ואני אוהבת בה המון דברים, בין היתר, את היכולת המופלאה שלה להעביר מתכונים בתיאורים עסיסיים, שעושים חשק להיכנס למטבח ע-כ-ש-י-ו. 
מתכון לריבת הקומקוואט (תפוז סיני) של ליזט:
קילוגרם סוכר (!) על כל ק"ג פרי. היבול שלי עמד על קילו שש מאות עשרים וארבעה גרמים והסוכר בהתאמה, אחד לאחד.
שוטפים את התפוזונים, פורשים לשניים לאורך ומגלענים (לטובת מלאכת הגלעון אפשר לגייס את אחד מבני הבית אבל קחו בחשבון שזה עלול לגרור קיטורים. מניסיון).
מרתיחים מים בסיר גדול דיו להכיל את הפרי וכשהם רותחים, מכבים, משרים בהם את התפוזונים לשלוש דקות ומסננים, מחליפים מים וחוזרים על הפעולה עוד פעמיים (סה"כ 3 פעמים)
כשזה מאחורינו, מכניסים את חצאי הקומקוואטים לסיר, מוסיפים סוכר ומבשלים על אש קטנה במשך 5 דקות. מוסיפים סוכר וניל או מקל וניל או קינמון – משהו בין חצי כף לכף, לפי מידת האהבה לקינמון (אני הוספתי מקל קינמון), סוחטים חצי כוס מיץ לימון ומוסיפים לסיר. מבשלים על האש הכי קטנה שיש
כשעתיים, משגיחים ומעת לעת מערבבים. מכבים ומצננים קצת – מכניסים למיקרו צנצנות לעיקור, למשך כדקה וחצי ויוצקים לתוכן את הפלא המנצנץ. ליזט שומרת במקפיא, אני במקרר. 
אם יש לכם חלקת אדמה או מרפסת, שווה לגדל עץ קומקוואט! לא מצריך מאמץ והכי כיף ומספק זה להכין משהו מפרי או ירק שאנחנו שתלנו וגידלנו.